החלטה בתיק פש"ר 2059-04

1. בפניי בקשת שניים מנושיו של פושט הרגל חנן זלצמן ( להלן: "החייב"), לבטל את החלטת הנאמנים בפשיטת רגלו של החייב, לפיה אושרה באופן חלקי תביעתו של נושה אחר, בנק מזרחי טפחות בע"מ ( להלן: "הבנק"). במסגרת החלטתם, אישרו הנאמנים תביעה על סך של 482,956 ש"ח נכון ליום 24.9.1992. סכום החוב שאושר, כשהוא משוערך ליום 14.6.2005, מועד צו הכינוס על נכסי החייב, הינו 2,105,705 ש"ח

2. החלטת הנאמנים להכיר באופן חלקי בתביעת החוב של הבנק ניתנה לראשונה ביום 9.3.2009. במסגרת החלטתם זו קבעו הנאמנים מהם הסכומים שהחייב יחד עם אחרים היו אמורים לשלם לבנק על פי הסכם פשרה מיום 21.11.1989 (סך של 1,682,956 ש"ח), ומהם הסכומים שהבנק גבה בפועל מכוחו של אותו הסכם פשרה (סך כולל של 1,208,000 ש"ח). ההפרש בין שני הסכומים הוא סכום החוב שאושר על ידי הנאמנים. במאמר מוסגר יצויין כבר עתה כי ההפרש הנכון הינו 474,956 ש"ח ולא כפי שציינו הנאמנים בהחלטתם. הטעות האריתמטית בחישובי הנאמנים מקורה בכך שבסופו של דבר הם עיגלו כלפי מטה את סכום הגביה של 1,208,000 ש"ח, והעמידו אותו על סך של 1,200,000 ש"ח.

3. הנושים עודי יחזקאל יפת ( להלן: "עודי") ואיתן ארזי ( להלן: "ארזי") לא השלימו עם החלטת הנאמנים, באשר לדידם, ראוי היה לדחות כליל את תביעת החוב של הבנק.

4. ביום 31.3.2011 נערך דיון ראשון בבקשת הנושים עודי וארזי ( להלן ביחד: "הנושים"). בתום הדיון הוריתי לבנק להמציא לנאמנים מסמכים המתעדים את זכותו לסכומים שנתבעו בתביעת החוב (חוב בסך 150,000 ש"ח בגין ערבויות שהועמדו לטובת החייב וחולטו מאוחר יותר וחוב בסך של 960,000 ש"ח בגין הלוואות שלא נפרעו), וכן אסמכתאות בדבר הסכומים שהבנק גבה מהחייב על חשבון חובו. כמו כן הוריתי לנאמנים ליתן החלטה מנומקת ומשלימה לאחר בדיקת המסמכים שיקבלו.

5. ביום 2.8.2011 ניתנה החלטה משלימה מטעם הנאמנים. על פי אותה החלטה, תביעת החוב נבדקה מחדש, בשיטה שונה מהשיטה בה נבחנה לראשונה. הנאמנים דיווחו כי ברשותם דפי אובליגו של הבנק, הן ליום 21.11.1989 והן ליום 10.9.1992, מהם עולה כי חובו של החייב לבנק, נכון ליום 10.9.1992, מועד פתיחת תיק ההוצל"פ, עמד על סך של 650,910 ש"ח. תיק ההוצל"פ נפתח על סך של 655,000 ש"ח. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום מתן צו הכינוס, מעמיד את סכום החוב על סך של 2,640,724 ש"ח (בהחלטה המקורית הוכר חוב בסכום נמוך יותר, סך של 2,105,705 ש"ח נכון ליום צו הכינוס). הנאמנים ציינו כי די בכך שהתברר כי החוב האמיתי לבנק גבוה יותר ממה שסברו תחילה, על מנת להותיר על כנה את החלטתם המקורית. הנאמנים ציינו כי אין בפניהם ראיה כלשהי על כך שדפי האובליגו אינם מהימנים ואינם משקפים את מצב החוב הנקוב בהם, לאמיתו. הנאמנים הוסיפו וציינו כי עו"ד עמוס לוזון, בא כוחו של הבנק ומי שהגיש את תביעת החוב מטעמו, נחקר על ידם ממושכות ועדותו הותירה עליהם רושם מהימן. הנאמנים קבעו עם זאת כי לא עלה בידי הבנק להציג ראיות מפורשות על כך שאכן נפרעו ערבויות בסכום של 150,000 ש"ח . מאידך, לדידם, דפי האובליגו משקפים מן הסתם את גובה החוב בעת שנפתח תיק ההוצל"פ נגד החייב, קרי, לאחר מימוש אותן ערבויות. עוד ציינו הנאמנים כי לא עלה בידי הבנק להציג אסמכתאות מלאות לגבי מימוש הנכסים שביצע, וזאת בשל חלוף השנים הרבות מאז מומשו הנכסים (לפני כעשרים שנה לערך), אך חזקה על כל תקבול שהוא הופחת ממצבת החובות באופן שדפי האובליגו ביום פתיחת תיק ההוצל"פ משקפים אכן את חובו של החייב לבנק לאחר שהופחתו ממנו הסכומים שנגבו באמצעות מימוש נכסים.

6. בעקבות אותה החלטה שבו הנושים וביקשו לבטל את החלטת הנאמנים. הבקשה נקבעה לדיון. הדיון הראשון נערך ביום 1.12.2011 אלא שהבנק לא זומן אליו ולכן נקבע דיון המשך ליום 7.2.2012. לקראת דיון זה הוגש תצהיר של פקיד הבנק יואב וובו. במהלך הדיון חקרו הנושים את עו"ד עמוס לוזון, את פקיד הבנק יואב וובו ואת החייב עצמו.

7. לאחר כל הדברים האלה, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

8. עודי טען בסיכומיו כי החייב היה חדל פרעון בעת שנכרת בינו לבין הבנק הסכם הפשרה ולכן מדובר בהעדפת נושים אסורה וכבר מטעם זה יש לדחות את תביעת החוב שלו; כי הבנק גילה דעתו שהחייב איננו חייב לו דבר בכך שהסכים לשחרר ערב בשם אליהו חייבי מערבותו לחובות החייב ובכך שתמך בשנת 2006 בהצעת הסדר שהיתה צפוייה להוליד דיבידנד זעום בשיעור של 1% בלבד; כי תביעת החוב הוגשה שלא כדין משום שהיא נחתמה על ידי בא כח הבנק ולא על ידי פקיד הבנק; כי תביעת החוב לא נתמכה בדפי חשבון ואישורי יתרות ועל כן היא לא הוכחה; כי הנאמנים הכריעו בתביעת החוב על בסיס הנחות והשערות גרידא; כי דפי האובליגו אינם מהימנים; כי יש להקפיד עם מוסדות פיננסיים דוגמת הבנק; כי הבנק גבה על חשבון החוב מאות אלפי ש"ח במסגרת הליך הפש"ר; כי הכרעת הנאמנים ניתנה באיחור ולא במועדים הקבועים בחוק; כי חישובי הריבית שגויים; כי הבנק נהג בחוסר שקיפות בענין נכסי החייב שמומשו על ידו ועוד כהנה וכהנה שלל טענות עובדתיות, מן הגורן ומן היקב.

9. ארזי טען בסיכומיו כי חישובי החוב שגויים וכי על פי החישוב הנכון, אין חוב לבנק. בנוסף, הבנק לא הציג ראיות כלשהן להוכחת אמיתותו של החוב.

10. הבנק והנאמנים השיבו על טענות הנושים וטענו כי יש לדחותן ולהותיר על כנה את החלטת הנאמנים.

11.  לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשתם של הנושים להדחות, וכי יש לאשר את החלטת הנאמנים, והכל מן הטעמים המפורטים להלן.

12. ראשית לכל, נזכיר את הכלל לפיו הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן בתביעות חוב תופעל במתינות תוך הותרת שיקול דעת רחב לנאמן:

" נראה, עם זאת, כי אף שקנויה לבית המשפט מכח הפקודה והתקנות סמכות פורמלית להתערב ולשנות החלטות נאמן הן בהיבט המשפטי והן בהיבט העובדתי כאמור בסעיף 178(א) לפקודה, ואף ליתן החלטות אחרות תחתן, עדיין מדובר בהפעלת סמכות של ביקורת שיפוטית על החלטות הגורם המקצועי המופקד על תחום מיוחד של ניהול נכסי החייב וחלוקתם בין הנושים. הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה."

ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (2010) (פורסם בנבו)

13. לגופו של ענין, החייב עצמו אישר בפה מלא בעת חקירתו בפניי כי הכרעת הנאמנים בכל הנוגע לחובו כלפי הבנק היא נכונה וכי לדעתו אף מגיע לבנק סכום גבוה ממה שאושר על ידי הנאמנים: " אני חושב שהכרעת הנאמנים היא נכונה, לדעתי מגיע לבנק יותר כסף. אני בדקתי אחרי שראיתי לאחרונה את תביעות החוב והתחלתי לבדוק אחת לאחת." (ע' 28 לפרוטוקול). להודאה זו נודעת חשיבות רבה משום שמדובר בהודאת בעל דין, ומי אם לא החייב יודע אל נכון מהו חובו האמיתי לבנק. נתתי בהקשר זה את דעתי לכך שלחייב ישנו אינטרס בכך שתביעת החוב של הבנק תעמוד על כנה, משום שהבנק תומך בהצעת הסדר שהציע החייב ואילו הנושה עודי מתנגד להסדר, ואם תידחה תביעת החוב של הבנק יהפוך עודי לנושה מרכזי בעל רוב חוסם לכל הסדר שיוצע, אך עדיין, לא ניתן להתעלם מכך שלחייב ידיעה אישית ממקור ראשון בדבר מצבת חובותיו.

14. זאת ועוד, התוצאה הסופית אליה הגיעו הנאמנים סבירה על פניה, משום שההחלטה המשלימה מבוססת על דפי אובליגו שהופקו ביום 10.9.1992, המתעדים את מצבת חובותיו של החייב ערב פתיחת תיק ההוצל"פ. עסקינן למעשה הן בחובות אישיים של החייב עצמו והן בחובות של חברות שהחייב קיבל על עצמו במסגרת חבות ביחד ולחוד. הרקע לכך הוא תביעה כספית שהגיש הבנק בשנת 1989 נגד החייב ושניים אחרים בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 2058/89). התביעה הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.11.1989 ולפיו קיבלו על עצמם הנתבעים, והחייב ביניהם, התחייבויות כספיות כלפי הבנק, תוך שחבותם של הנתבעים היא ביחד ולחוד. הבנק ניסה לגבות את הסכום שנפסק במסגרת אותה פשרה ואף עלה בידו לבצע גביה חלקית באמצעות מימוש נכסים של הנתבעים. בסופו של דבר, לאחר שהנתבעים הפרו את הסכם הפשרה והבנק סיים לממש את הבטוחות שהיו בידיו, הוא פתח תיק הוצל"פ בגין יתרת החוב על פי הסכם הפשרה. פתיחת תיק ההוצל"פ נעשתה בהתבסס על דפי האובליגו של חמשת חשבונות הנתבעים, והחייב ביניהם, המציגים את החובות הבאים: של חברת קרופיל בסך של 55,352 ש"ח, של אליהו חייבי בסך של 33,317 ש"ח, של החייב עצמו בסך של 97,889 ש"ח, של חברת GM בסך של 354,917 ש"ח ושל אירם בסך 110,886 ש"ח (ראה עדותו של עו"ד לוזון, בע' 28 לפרוטוקול).

15. לא הובאה בפניי כל ראיה על כך שהבנק גבה קודם לפתיחת תיק ההוצל"פ כספים שאינם משתקפים במצבת החובות המתועדת בדפי האובליגו. בענין זה העיד פקיד הבנק יואב וובו כי אין סיבה לפקפק באמינותם ובנכונותם של דפי האובליגו הללו, המורכבים מיתרות החובה בחשבונות הנתבעים ויתרות החובה להלוואות שלא סולקו. אמיתותם של דפי האובליגו במובן זה שהם אכן דפי אובליגו אותנטיים של הבנק, אושרה על ידי פקיד הבנק יואב וובו (ע' 31 לפרוטוקול). אכן, דפי אובליגו מתעדים מצב עובדתי מסויים ליום עריכתם, ואין מדובר בדפי חשבון אשר מתוכם ניתן להתחקות אחר החיובים והזיכויים בחשבון, אך סביר ביותר להניח כי סכומים שנגבו באמצעות מימוש נכסים של החייב קודם למועד בו נערכו דפי האובליגו, אכן הקטינו את חובותיו כך שביום בו נערכו דפי האובליגו, הם שיקפו את חובותיו של החייב לאחר מימוש הנכסים. כך גם העיד עו"ד לוזון, ועדותו לא נסתרה: " כל הכספים האלה נכנסים, כך אני מחוייב, לחשבון הבנק ..." (ע' 28 לפרוטוקול).

16. העובדה שלא עלה בידי הבנק להציג אסמכתאות בדבר סכומים שגבה, או דפי חשבון המעידים על ההתנהלות השוטפת של חשבונות החייב והנתבעים הנוספים, אינה צריכה לעמוד לבנק לרועץ בשים לב לכך שמדובר בפעולות שבוצעו בין השנים 1989- 1992. לא יהיה זה סביר לצפות מנושה כלשהו, גם אם מדובר בבנק, לשמור תיעוד מפורט לתקופה כה ממושכת. בענין זה העיד עובד הבנק כי " אי אפשר להוציא פלט לשנת 92 ... נכון להיום לפי דפי החשבון החוב הוא כ- 6,680,000 מליון ... התצהיר מדבר על נתונים משנת 92." (ע' 32 לפרוטוקול). כמו כן, העיד עו"ד לוזון: " אני לא הולך ולא יכול גם פיזית להוציא קבלות וחשבוניות של תקבולים משנת 89 בחקירה שהיתה עשרים שנה אחרי זה. יש גבול ליכולת שלי לשמור ניירת. גם אני עברתי מאז מספר מערכות של הנהלת חשבונות ... כך שיש גבול ליכולת ולחובה שלי לשמור בכלל ניירת." (ע' 32 לפרוטוקול). יצויין כי עו"ד לוזון נחקר חקירה נגדית לא קצרה על ידי בא כוחו של עודי, ועדותו לא נסתרה. התרשמתי כי מדובר בעדות אמת.

17. יש לדחות את טענתו של עודי לפיה היה מקום לדחות את תביעת החוב משום שהיא מהווה העדפת נושים שכן החייב היה חדל פרעון בעת שהגיע להסדר פשרה עם הבנק. טעמו של דבר הוא שהליך הפש"ר הנוכחי של החייב נפתח בשנת 2004. החוב נשוא תביעת החוב נוצר לכל המאוחר בשנת 1992. זאת ועוד, מדובר בחוב שלא שולם, אלא רק אושר על ידי הנאמנים, על מנת שבבוא היום כאשר יחולק דיבידנד לנושים, ישולם גם לבנק דיבידנד על פי חלקו היחסי במצבת הנשייה. ברור איפוא שלא ניתן לראות בכך משום העדפת נושים. כמו כן, לא הוכח כי הבנק ידע בשנת 1989, עובר לכריתת הסכם הפשרה, כי החייב מצוי באיחוד תיקים, שכן הבנק פתח את תיק ההוצל"פ רק בשנת 1992. ככל שהטענה היא שהבנק לא היה רשאי לגבות כספים בין השנים 1989- 1992 על חשבון חובו של החייב, הרי שלא נסתרה טענת הבנק כי כל מה שגבה באותן שנים, היה באמצעות מימוש נכסים של הנתבעים הנוספים ולא באמצעות קבלת כספים מהחייב עצמו.